ענף היהלומים דורש העזה והתמדה - שיחה עם אריה מולדבסקי, יצואן מצטיין בענף היהלומים

סיפורי-הצלחה של אנשי עסקים טבועים בהם בדרך-כלל סימנים של פיקנטיות וקוריוז, כי הרי ה''זכות'' להיוולד בעל נכסים ואיש עסקים שמורה למעטים וה''סיפור'' האופייני קשור בעבודה ומאמץ אישי רב, בצירוף יכולת לראות את הנולד וגם לחיוכה של אלילת המזל, כנראה, כמבחינה זו, משתלב גם אריה מולדבסקי בתבנית של אנשי ''עשר האצבעות'' או ''עשה זאת במו ידיך'', אולם הפעם לא בארה''ב שם כידוע ''מתגלגל זהב ברחובות וצריך לדעת לאסוף אותו'', אלא סיפור שצמח דווקא בארץ ישראל הקשה שלנו.

''חיידק'' היהלומים בגיל 14

כשאריה מולדבסקי הנער בן ה- 14 נדבק לראשונה ב''חיידק'' היהלומים, החלום הוורד ביותר שלו היה להיהפך ליצרן עצמאי, כי מי חשב אז בארץ-ישראל של סוף שנות השלושים על תואר של ''יצואן מצטיין'' או על יבוא בסך של 8.5 מיליון דולר בשנה אחת שהקנה, בשבוע הקודם לאחים מולדבסקי את הזכות לקבל מידי נשיא-המדינה את התואר הנכסף.
מספר יהלומנים בלגיים, שנמלטו מאירופה המנואצת, חיפשו מפלט בארץ-ישראל הרחוקה, לעסקיהם ולחייהם, ענף היהלומים היה עדיין בחיתוליו ומתי המעט שעסקו בו נחשבו לאנשים שלא מן העולם הזה, בטרם-מדינה, אריה מולדבסקי החל את הקריירה שלו כשוליה, במפעל מיכני בפתח-תקוה. באקראי, הוא נתלווה, למעבידו שזכה בעבודת הרכבה מיכנית במפעל היהלומים של רוזנברג ודסקל, וההיכרות הראשונה הזו עם האבנים הנוצצות, הדביקה אותו במלוא החושים. מפעל, בימים ההם, פירושו היה צריף עם מספר פועלים מצומצם. בתנאים כאלה רכש מולדבסקי את היסודות הראשונים של המקצוע. אולם במהרה הוא חש שהעתיד טמון דווקא באבנים הגדולות. סם מוייד, יהלומן בלגי, היה אז בר סמכא בליטוש אבנים כאלה ו''השידוך'' בינו לבין מולדבסקי היה רק שאלה של זמן. מולדבסקי נתקבל כשוליה במפעל הקטן ששכן בפינת הרחובות גרוזנברג ונחלת-בנימין. על שכר הוא לא העז לחשוב בכלל, מוייד נהג בו לפנים משורת הדין כבר בכך שהסכים לשלם לו סך של 2 גרוש, מחצית הוצאות הנסיעה מפ''ת לת''א. מולדבסקי ''התחכם'' עם מעבידו: את הכסף שלשל לכיסו ואת הדרך עשה ברכיבה על אופניו, כשהוא מתחרה באוטובוס המקרטע לכיוון ת''א.
כעבור חצי שנה של התלמדות כבר היה מולדבסקי ''שותף'' - הוא עובד יהלומים עבור מוייד וההכנסה משווקם התחלקה ביניהם שווה בשווה. אין תימה, איפוא, שכאשר נוצרה השותפות בין סם מוייד לבין ''יהלומי ת''א'', ב- 1941 ונזקקו למנהל עבודה ולמדריך מעולה לשוליות, נפלה הבחירה על מולדבסקי בן ה- 16. בלילות, כדי להרחיב את הכנסתו, המשיך מולדבסקי בליטוש אבנים גדולות, במפעל הישן של מוייד. לאחר שנה התפרקה החבילה, מוייד הקים חברה עצמאית ומולדבסקי, למרות התנאים הקוסמים שהציעו לו ''יהלומי ת''א, שמר אמונים למעבידו הראשון.
כעבור מספר שנים זכה מולדבסקי להיות עצמאי - הוא ניהל סניף של ייצור יהלומים בשכונת סלמה, אולם בעקבות המאורעות והסכנות שבדרכים, נאלץ להשתכן ברחוב באזל, שם הקים עם אחיו, בשנת 1948 את ''חברת האחים מולדבסקי בע''מ'' שהעסיקה כבר 20 פועלים.
ב- 1958 עבר המפעל למרכז-היהלומים שברחוב תושייה. המפעל שהעסיק 40 פועלים, היה צר בשביל האחים: הוא ניטרל את כל תכניות ההתרחבות שלהם. על-בסיס זה גובשה התוכנית להקמת מפעל עצמאי מודרני ומרווח, המתאים לתביעות של הענף.
ב- 1967 נחנך בניינה בן 6 הקומות של החברה בגבעתיים שבמסגרתו החדשה הוא בעל כושר ייצור של 45 מיליון דולר בשנה ומשמש גם כמרכז-יהלומים. במפעל מועסקים כיום כ- 150 עובדים.
''כדי להצליח בענף היהלומים חייבים לפעול בדרך בלתי שגרתית. יש צורך בהעזה, בהתמדה ובהתמסרות. רק מי שמתמיד יכול לנצל את תקופות-השפע ולעבור במינימום של פגיעות את תקופות היובש. יהלומן שהוא ''נייד'' (ג'אמפר) סופו שהמניפולציות שהוא עושה מנווטות אותו אל שרטון'', אומר אריה מולדבסקי. ואמנם ההעזה היתה תמיד מתכונותיו הבולטות של מולדבסקי. ב- 1948 הבין מולדבסקי שכדי להיהפך לגורם בענף הוא צריך לדאוג לאספקה ישירה של חומר-גלם מן הסינדיקט העולמי. כיצד זוכים לכך? לשם כך נסע לדרום אפריקה, צלצל ישירות ל''בוס'' של הסנדיקט, אופנהיימר, והזמין אצלו ראיון. בעקבות הפגישה, ביקרה משלחת של הסינדיקט במפעל הישן, העבירה דיווח אוהד והזרימה של חומר הגלם לחברה החלה לנבוע ישירות מהמרכז. תודות לכך הפכה החברה, תוך שנים מעטות, לאחד היצואנים הגדולים בארץ של יהלומים מלוטשים והיצוא שלה מיועד למדינות בעלות הביקוש הרב ביותר לאבנים: ארה''ב, מערב אירופה, יפן והונג-קונג.
ענף היהלומים בארץ, שהוא כיום ענף היצוא השני בהיקפו של המדינה, ידע משברים רבים. לדעת מולדבסקי עיקר הקשיים נבעו מהעדר היכולת של היצרנים להתאים עצמם לדרישות הקונים בשווקי-חוץ.

השיווק באמצעות שרשרת-חנויות

השיווק של היהלומים בעולם מרוכז כיום בידיים חזקות ומתבצע באמצעות שרשרות חנויות. החנויות קונות אך ורק את הכמות שהן יכולים למכור ואת סוגי היהלומים שהביקוש להם הוא הגבוה ביותר. בארץ רוב היצרנים (מלטשי - היהלומים) לא התאימו עצמם ל''קפריזות'' של הקניינים. רובם מייצרים יהלומים בגדלים שונים ובצורות רבות, שאין להם ביקוש בחו''ל ומסיבה זו הם מצליחים לייצא רק כ- 70 אחוז מחומרי הגלם שהם קונים. המשמעות של זה - מפולת כלכלית. הפתרון לבעיה הוא באיחודם של מפעלי ליטוש בינוניים, הנשחקים בין הספק לבין המשווק, ובהקמת מוסד מכוון ומדריך, שיבצע עבור היצרנים מחקרי-שווקים וידריך אותם לגבי היקף וסוג היהלומים הדרושים בשווקי-חו''ל. מצד שני יש צורך לקיים אחידות בייצור ולא להתפשט על סוגים שונים של יהלומים. החברה שלנו צמודה ב- 80 אחוז לייצור של ''ארטיקל'' אחד, המבוקש בעולם, והיא אפילו קונה יהלומים מלוטשים מיצרנים אחרים בארץ, כדי לענות על הביקוש להם, אצל הקניינים בחו''ל'', מדגיש מולדבסקי.
בזכות מה זכה המפעל לתואר ''יצואן מצטיין 1969''? ''בזכות עבודה ומאמץ והרבה מאד התמדה'', משיב מולדבסקי.


20.04.1970 עיתון דבר